לכל אדם בישראל יש זכות חוקית להיקבר לפי השקפת עולמו - בלי חברה קדישא ובלי טקס דתי. אז למה בפועל זה כל כך קשה? מדריך מעשי לקבורה חילונית ואזרחית.
רוב הישראלים לא יודעים את זה, אבל הזכות קיימת כבר שלושים שנה: חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, שנחקק ב-1996, קובע שכל אדם זכאי להיקבר על פי השקפת עולמו. בלי חברה קדישא, בלי טקס שאינו מתאים לו, בלי שאלות על השתייכות דתית. הזכות קיימת על הנייר. בשטח, כמעט אין איפה לממש אותה.
מה בדיוק אומר החוק?
החוק קובע שאדם זכאי להיקבר בבית עלמין אזרחי חלופי אם זו הייתה השקפת עולמו, ומחייב את המדינה להקצות קרקעות לבתי עלמין כאלה "במרחקים סבירים בין אזורי הארץ". תאגיד שמקבל רישיון ממשרד הדתות רשאי לנהל בית עלמין אזרחי - כלומר, המסגרת המשפטית המלאה קיימת.
וחשוב לא פחות: דמי הקבורה של ביטוח לאומי חלים גם על קבורה אזרחית. הזכות הכספית זהה.
ומה קיים בפועל?
כאן הפער. מספר בתי העלמין האזרחיים בישראל קטן מאוד ביחס לביקוש: כמה אתרים בודדים, חלקם בקיבוצים המיועדים בעיקר לחבריהם, וחלקות אזרחיות מצומצמות בערים ספורות. משפחות רבות מגלות ברגע האמת שהאפשרות הקרובה נמצאת רחוק מהבית, מלאה, או יקרה משמעותית מהמסלול הרגיל.
התוצאה: אלפי משפחות חילוניות נקברות מדי שנה במסלול שאינו משקף את השקפת עולמן - פשוט כי לא היתה חלופה זמינה.
איך נראה טקס קבורה חילוני?
- ●מי מנחה: בן משפחה, חבר קרוב, או מנחה טקסים מקצועי - לבחירת המשפחה.
- ●התוכן: דברי פרידה אישיים, שירה, מוזיקה, קטעי קריאה - ללא נוסח מחייב.
- ●אפשר לשלב: משפחות רבות בוחרות טקס מעורב - קדיש לצד שיר ישראלי. אין "או-או".
- ●הקבורה עצמה: על פי חוק, בכבוד מלא, עם כל האישורים הרגילים.
איפה יער עד נכנס לתמונה
יער עד מוקם בדיוק כדי לסגור את הפער הזה: בית עלמין אזרחי-אקולוגי בשפלת יהודה, פתוח לכל אדם, שבו כל משפחה בוחרת את אופי הטקס - חילוני, מסורתי, דתי או אישי לגמרי. הקבורה עצמה - ישירה באדמה, עם עץ חי במקום מצבה - מכבדת גם את ההלכה וגם את מי שרחוק ממנה.
קבורה אזרחית אין פירושה ויתור על הדת: כל משפחה בוחרת בעצמה את אופי הטקס - דתי, מסורתי או חילוני. משפחות שנרשמות עכשיו לרשימת העניין קובעות את קצב ההקמה.