קבורה חילונית בישראל: מה החוק מאפשר, מה קיים בפועל, ומה חסר

רוב הישראלים לא יודעים את זה, אבל הזכות קיימת כבר שלושים שנה: חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, שנחקק ב-1996, קובע שכל אדם זכאי להיקבר על פי השקפת עולמו. בלי חברה קדישא, בלי טקס שאינו מתאים לו, בלי שאלות על השתייכות דתית. הזכות קיימת על הנייר. בשטח, כמעט אין איפה לממש אותה.

מה בדיוק אומר החוק?

החוק קובע מסגרת לקבורה בבית עלמין אזרחי חלופי, ומחייב את המדינה להקצות קרקעות לבתי עלמין כאלה "במרחקים סבירים בין אזורי הארץ". תאגיד שמקבל רישיון ממשרד הדתות רשאי לנהל בית עלמין אזרחי; לגבי כל מיזם נדרש להקים גוף מפעיל ולהשלים את תהליך הרישוי.

בבתי עלמין מוכרים, דמי הקבורה של ביטוח לאומי עשויים לחול גם על קבורה אזרחית בכפוף לתנאי הזכאות. לגבי יער עד, המימוש תלוי בהשלמת הרישוי ולכן מדובר בזכאות מתוכננת ולא מובטחת.

ומה קיים בפועל?

כאן הפער. מספר בתי העלמין האזרחיים בישראל קטן מאוד ביחס לביקוש: כמה אתרים בודדים, חלקם בקיבוצים המיועדים בעיקר לחבריהם, וחלקות אזרחיות מצומצמות בערים ספורות. משפחות רבות מגלות ברגע האמת שהאפשרות הקרובה נמצאת רחוק מהבית, מלאה, או יקרה משמעותית מהמסלול הרגיל.

התוצאה: אלפי משפחות חילוניות נקברות מדי שנה במסלול שאינו משקף את השקפת עולמן - פשוט כי לא היתה חלופה זמינה.

איך נראה טקס קבורה חילוני?

• ●מי מנחה: בן משפחה, חבר קרוב, או מנחה טקסים מקצועי - לבחירת המשפחה.
• ●התוכן: דברי פרידה אישיים, שירה, מוזיקה, קטעי קריאה - ללא נוסח מחייב.
• ●אפשר לשלב: משפחות רבות בוחרות טקס מעורב - קדיש לצד שיר ישראלי. אין "או-או".
• ●הקבורה עצמה: על פי חוק, בכבוד מלא, עם כל האישורים הרגילים.

איפה יער עד נכנס לתמונה

יער עד הוא חזון שנועד לסייע לסגור את הפער הזה: מיזם לבית עלמין אזרחי-אקולוגי, שייבחן בכפוף לבחירת קרקע, הקמת גוף מפעיל ורישוי. החזון כולל קבורה ישירה באדמה ועץ חי במקום מצבה, על בסיס פרשנות עצמאית במקורות שטרם נבחנה כפסיקה מחייבת.

קבורה אזרחית אינה מחייבת ויתור על הדת: כל משפחה יכולה לבחור את אופי הטקס בתוך המסגרת החוקית המתאימה. הצטרפות לרשימת העניין היא ללא התחייבות כספית, והיא מסייעת להבין עניין ציבורי ולעדכן על התקדמות.